עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
חברים
שברWitchDryadfullmetalheartDylanLittle One
haunted princess
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
דיכאון  (5)
כאב  (5)
בכי  (1)
ארכיון
פריקה ללא גבולות
14/12/2017 19:30
חַשׂוּף
דיכאון, כאב, בכי
אני שונא את ההורים שלי.
אני שונא את המשפחה הדפוקה שלי.
אני שונא את העובדה שנפלתי קורבן לנסיבות חיים כל כך קשות, מה שהוביל אותי לסבל הבלתי נגמר שמלווה אותי מאז שחר חיי.

אני שונא את החיים האלה.
אני שונא את הסבל הזה.

אני שונא את זה שאני תקוע במקום ורק מתדרדר בזמן שאנשים אחרים בגיל שלי צומחים ופורחים.
אני שונא את זה שאנשים אחרים מפתחים קריירה ובונים משפחה, בזמן שאני תקוע ב"עבודה" במפעל מוגן שומם ונידח, סובל יום יום, שעה שעה, רגע רגע.

זה לא הוגן.
זה מעולם לא היה הוגן.
וזה אף פעם לא יהיה הוגן.

העוול שנעשה לי הוא בלתי נסלח.
הדברים שעברתי גרמו לי לצלקות שלא יחלימו לעולם, לא משנה כמה אני אשקיע ואלחם בזה.

אני כועס.
כועס על ההורים שלי.
כועס על אח שלי.
כועס על החיים הדפוקים האלה ועל הסבל העצום הזה, שנכפו עלי לחלוטין בעל כורחי.
לא עשיתי שום דבר רע, באמת שזה לא מגיע לי, כל הזבל הזה שאני עובר בכל רגע נתון.

האובדנות, הפלאשבקים, הדיכאון, הכאב שלא מרפה, הקנאה העזה באנשים אחרים....
כל אלה - ועוד הרבה אחרים - גרמו לי למאוס לחלוטין בחיים האלה.
חיים שמעולם לא רציתי.
חיים שמעולם לא ביקשתי.
חיים שמעולם לא עלה על דעתי שאני איאלץ לעבור אותם.
חיים שאני בעצמי ניסיתי לגדוע כל כך הרבה פעמים, מתוך ההבנה הכואבת והנואשת שפשוט אין פתרון אחר - מלבד המוות והאבדון.

כואב לי, מאוד מאוד מאוד.
הכאב הזה ממשיך לא להרפות, ממשיך לענות אותי בכל רגע ורגע.

והמזור נראה כל כך רחוק ולא נגיש, הרבה מעבר ליכולת ההגעה שלי.

ואני לבד.
כל כך לבד.

אמנם יש לי פסיכיאטרית, אבל היא טריה ובקושי מכירה אותי.
אין לי פסיכולוגית, דבר שאני זקוק לו באופן כל כך נואש.
החברים הבודדים שיש לי, מרגישים רחוקים ממני כל כך... הטראומה לא מאפשרת לי להיפתח ולהיקשר אליהם באמת, יש מרחק ניכר שפשוט אי אפשר לגשר עליו ואי אפשר לשבור אותו.
הנפש שלי ידעה ויודעת כל כך הרבה סבל וכאב, שהביטחון והאמונה באנשים אחרים הפכו לדברים כמעט בלתי אפשריים.

אנשים אחרים שהיו בחיים שלי נטשו אותי כבר ממזמן, התקדמו, המשיכו, הוציאו תואר אקדמאי או שניים, התחתנו ובנו משפחה...
ואני תקוע בתוך הזבל.
בתוך המיץ של הזבל.
בתוך הכאב והסבל האין סופיים האלה.

ואני מצטער.
מצטער שהתרופות שלי לא אצלי.
מצטער שהתחייבתי בפני הפסיכיאטרית שאני לא אפגע בעצמי.

הרי בינינו, למות זה כל כך הרבה יותר פשוט מאשר לנסות להילחם בכל הטירוף הזה.
אמנם זה יהרוס את החיים של כל כך הרבה אנשים, אבל זה יציל אותי, זה יגאל אותי מהייסורים הארורים האלה שאין להם מוצא ואין להם פתרון, זה ישים סוף לסבל ולכאב.

ולא, אין צורך להתקשר למשטרה.
אשפוז נוסף לא באמת יועיל, ממש כשם שהאשפוזים הרבים מספור שהיו לפני כן לא הועילו.
למרבה הצער, אין לי דרך זמינה לפגוע בעצמי למוות, ופגיעות עצמית אחרות, ובכן - הן פשוט כבר משעממות אותי.

אני רוצה להרוס.
רק להרוס.

אני לא רוצה לבנות.
אני לא רוצה להתקדם.

אני רוצה רק להשחית ולכלות ולהשמיד, בדיוק כפי שעשו לחיים שלי - עוד לפני שידעתי לדבר, עוד לפני שידעתי מה זה ימין ומה זה שמאל, עוד לפני שהבנתי איזה סבל עצום נכון לי בהמשך חיי.

זה לא הוגן.
באמת שזה לא הוגן.

מישהו צריך לתת את הדין על החיים האיומים האלה שאני עובר בכל יום ויום.

אבל עכשיו... עכשיו זה כבר מאוחר מדי.
הטראומה נעוצה עמוק בתוכי.
הצלקות הרגשיות לא יחלימו לעולם.
הנפש הפגועה שלי לעולם לא תשתקם.
הפצעים לעולם לא יתאחו.

המצב יישאר כפי שהוא עכשיו, ואף יחמיר בהמשך.

נכון, אני לא נביא, אבל אני יכול להסתמך על ניסיון העבר המריר במיוחד, כזה שהוכיח - באופן שאינו משתמע לשתי פנים - שאין באמת פתרון לסבל שלי, שאין באמת איך לעצור את המצוקה העצומה הזאת, או אפילו להקל עליה במעט.
ניסיון שהוכיח שלא משנה כמה אני אשקיע ואלחם, זה תמיד יתפוצץ לי בפנים, ורק ייקח אותי אחורה במקום קדימה.

"אי אפשר לעזור לי", אמרתי אז לפסיכיאטרית במיון לפני האשפוז האחרון.
ואכן - נכנסתי למחלקה סגורה, ויצאתי ממנה כעבור שבוע - בלי שהשתנה מאומה.
אפילו את הטיפול התרופתי כבר התייאשו מלנסות לשנות לי.

החיים שלי דפוקים והם יישארו דפוקים.
הכאב יישאר.
הטראומה תישאר.
הסבל הבלתי נגמר הזה יישאר. 

אני מיואש.
באמת שאני מיואש.

אני לא יודע מה יכול לעזור לי לשרוד עד הפגישה עם הפסיכיאטרית, בעוד קצת פחות משבועיים.
הטיפול התרופתי שאני מקבל לא עוזר לי בגרוש, בכך אין לי ספק.
מצד שני, תרופות הן דבר שבאופן כללי לא ממש מיטיב עימי, כך שספק גדול האם תרופות אחרות באמת יעשו את העבודה.

ואני לא צריך פסיכיאטרית.
כלומר - כן, אני כן צריך.
אבל יותר אני צריך פסיכולוגית, ואת זה אין לי כרגע, ורק אלוהים יודע מתי זה יהיה לי.

הקנאה הזאת מכלה אותי.
להסתכל על אנשים אחרים בני גילי, לראות איפה הם - ואיפה אני.
הם צומחים ומתפתחים, בזמן שאני רק הולך ומתדרדר.

והכאב הזה...
כל הכאוס הרגשי הזה...
כל רכבת ההרים המטורפת הזאת...

אין לי את המילים בשביל לתאר באמת את כל אלה (ועוד אחרים).

אני "יורה" את המילים כאן בלי להתלבט ובלי לחשוב, אבל בתוך תוכי - אני יודע שגם מאה מיליארד מילים - חדות וחזקות ככל שיהיו - לא מסוגלות באמת להעביר את העוצמה והאינטנסיביות של הסבל הבלתי נגמר הזה.

די, אני רוצה שזה יספיק.
אני רוצה שזה יפסיק עכשיו.

לא עוד כמה חודשים כשנמצא טיפול תרופתי שאולי יקל עלי במעט את הסבל הזה.
לא כשאני אחזור לטיפול פסיכולוגי ואולי סוף סוף אמצא כיוון כלשהו.

אני רוצה שזה יפסיק עכשיו, ברגע זה ממש, AS WE SPEAK.

חיכיתי כמעט שלושה עשורים, ואני חושב שזה מספיק.
אין לי כוחות לחכות יותר.
באמת שאין לי.

כפי שכבר כתבתי, למרבה הצער, אין לי דרך זמינה להרוג את עצמי; ההורים שלי - למודי ניסיון העבר - שומרים את התרופות שלי אצלם, ודרכים אחרות כבר לא ממש עושות לי את זה כמו בעבר.
נכון, אני עלול לפצוע את עצמי, אבל אין בכך סכנה של מוות, ולכן גם אין עילה וסיבה למנוע את זה ממני, את אחד הדברים היחידים שקצת מקלים עלי ומפחיתים את הסבל העצום הזה.

ונכון, מחר יום חדש.
אבל אני יודע שהכאב יישאר.
אני יודע שהסבל יישאר.
אני יודע שכל הטירוף הבלתי נסבל הזה, שאפילו לא ראוי להיקרא "חיים" - ימשיך במלוא העוצמה ובמלוא האינטנסיביות.

ואני לא רוצה לפנות שוב למיון.
לא רוצה שוב אשפוז מלא.
לא רוצה שוב להיות במחלקה סגורה, לפחד למוות מהאנשים שם, ולצאת אחרי כמה ימים בלי שהשתנה דבר.

אני רוצה פשוט לישון ולא לקום.
יש לי פנטזיה כזאת מאז שאני ילד.
פשוט ללכת לישון ולא להתעורר.
מוות נחמד ורומנטי שכזה, כמו בסרטים.

ואתם יודעים מה, לפעמים גם לא אכפת לי כמה שזה יכאיב לאנשים אחרים; העיקר שהסבל הארור הזה ייפסק כבר.

אומרים שהתאבדות זה הדבר הכי אנוכי שאדם יכול לעשות, אבל אתם יודעים עוד משהו - אולי נמאס לי לחיות בשביל אחרים.
אולי נמאס לי לחיות בשביל שלאנשים הקרובים אלי לא ייכאב כל כך אם אני לא אהיה כאן.

ואתם יודעים דבר נוסף - במשך כמעט כל הזמן, אני מרגיש כל כך לבד ושנוא, שאני בכלל לא מאמין שלמישהו ייכאב אם אני לא אהיה כאן.
נהפוך הוא - זה רק יקל עליהם את העול העצום שאני גורם להם.
את העול העצום שאני גורם לעולם.

כפי שהבחורה בפייסבוק כתבה לי לפני מספר שבועות - "יותר מקום ברחובות, פחות תורים בחנויות...", וכדומה.
אולי היא צודקת.
אולי אני באמת מיותר בעולם הזה.
תופס מקום ומבזבז אוויר.
יצור שחי חיים חסרי תכלית וחסרי תועלת.
חיים שכולם סבל אחד גדול ובלתי נמר.

מתקיים מקצבת נכות ו"עובד" במפעל מוגן.
לא תורם לחברה ולא תורם לאנושות.

אני יכול להמשיך לכתוב כך לנצח, אבל כפי שכבר כתבתי קודם לכן - גם מאה מיליארד מילים לא יוכלו להעביר את העוצמה של הסבל המטורף הזה.

ונמאס לי.
באמת שנמאס.

ואם בפוסט הקודם כתבתי על כך שאני אולי מתחיל לראות את האור בקצה המנהרה, הרי שכעת הכל חשוך ושחור, מלא באובדנות ומלא בכאב - עד מעבר לאפס מקום.

די, אני רוצה קסם.
אני רוצה שהסבל ייפסק עכשיו, ברגע זה ממש.

כבר אין לי כוחות להכיל את זה יותר.
באמת שאין לי.

עכשיו חנוכה, אולי אלוהים יעשה לי נס ויעלים כבר את מסכת החיים הארורה הזאת.
ישים סוף לסבל שלי.

אני אעשה חטאים "דווקא", בשביל להכעיס, ואולי אז אלוהים יואיל בטובו לשים כבר סוף לחיים הדפוקים האלה.
בשארית כוחותיי, אני אבקש מאלוהים ואתפלל אליו שיעשה לי נס, שייקח אותי כבר מהעולם הזה, שיחסוך לי את העבודה השחורה והמלוכלכת (תרתי משמע), ופשוט יהרוג אותי.

אלוהים, אתה שומע אותי?
אני מקווה מאוד שכן.
ואני מקווה מאוד שתיענה לתפילות שלי.

רק שהסבל הזה ייפסק כבר.
1 תגובות
כשהשפיות הולכת ואוזלת
13/12/2017 13:08
חַשׂוּף
כאב, דיכאון
ראשית כל, אני חייב לציין שהפוסט האחרון - למעט השורות האחרונות שבו - מאוד לא הולם את המצב הנפשי שאני נמצא בו כרגע; הוא נראה כמו פוסט כזה של 'היי', כאילו שהכל טוב והכל בסדר. אבל לא, ממש לא. מצד שני, ה'היי' הזה - שמתעלם לחלוטין מהצד השני של המטבע - גם הוא חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מהרכבת הרים הארורה הזאת.

אחרי שציינתי את זה, אני מתלבט האם לגשת ליום שני, או לכתוב קודם כל על הלילה ההזוי שעברתי אתמול.

למען הסדר הטוב, אני אחזור ליום שני.



בפוסט הזה כתבתי על המלחמה הכל כך מתישה שאני עובר בניסיון לקבל טיפול, וביום שני האחרון, הדברים המשיכו להתפתח.

למרות שהייתי מותש לחלוטין, התעוררתי ביום שני בשעה 5 בבוקר (או לפנות בוקר?), והחלטתי לנסוע למיון (פסיכיאטרי, למי שלא הבין) עוד באותו יום, בניסיון לשים סוף לסאגה המרירה הזו.

אחרי שאיכשהו העברתי את השעות, קצת לפני השעה 9 יצאתי אל עבר אותו בית חולים פסיכיאטרי, ממש אותו אחד בו הייתי מאושפז כבר פעמים רבות.
כואב ונסער, הגעתי לשם, ומיהרתי להושיט למזכירה את המכתב שהפסיכיאטר נתן לי.

"תשב בפינת ההמתנה", היא אמרה לי. "תכף מישהו יבדוק אותך".

הגעתי לי לפינת ההמתנה, ולשמחתי - כנראה בשל השעה המוקדמת יחסית - הייתי היחיד שחיכה לבדיקה באותו רגע. יש לציין כי בפעמים מסוימות המתנתי לבדיקה 4 ואפילו 5 שעות, ככה שהפעם המצב היה מעודד יחסית.

אך מעודד מהבחינה הזאת בלבד.
הייתי נסער ואובדני מאוד, ופשוט לא הצלחתי להפסיק לבכות, כאילו שכל הסכרים נשברו וקרסו.

אחרי בערך רבע שעה של המתנה (שהרגישה לי כמו נצח), אח של בית החולים קרא לי, ועשה לי קליטה ראשונית.

כשאני עדיין לא מסוגל להפסיק לבכות, סיפרתי לו שלא באתי למיון כדי להתאשפז, אלא כדי לקבל הפנייה לאשפוז יום.
הסברתי לו שמנהלת המחלקה לאשפוז יום אמרה לי שההפנייה שלי לא מתאימה, ולכן חזרתי לקבל אחת כזו שכן תתאים.

"ולמה אתה לא פונה לפסיכיאטר שלך?", הוא ירה באופן כמעט מיידי.
כן, זאת בהחלט שאלה טובה...

מרוב לחץ והיסטריה, שיקרתי, ואמרתי לו ש"הפסיכיאטר שלי בחו"ל", רק לא לקבל נזיפה ביקורתית מאותו אח לא ממש נחמד.

"למה אתה רועד? קר לך?", הוא שאל אותי.

"לא, לא קר לי. אני פשוט... בלחץ", וגם זה היה במילים מאוד עדינות.

הוא אמר שלדעתו לא קיבלו אותי לאשפוז יום לא בגלל ההפנייה, אלא אולי בגלל שהמחלקה מלאה, או שאני פשוט לא מתאים לאשפוז יום.

ובבת אחת כל התקוות שלי נגנזו ונעלמו...

אבל רגע, אתה בסך הכל אח; מי אתה שתקבע מה יהיה ומה לא יהיה?

ואכן, אחרי כמה דקות בודדות, הוא שלח אותי בחזרה לפינת ההמתנה, ואמר שהוא יקרא לרופא.

רופא? כלומר, גבר? זה כבר לא טוב; הרי אני חושד בדמויות גבריות, פוחד מהם, חושש מהם... תמיד העדפתי שנשים יטפלו בי, וקיוויתי שגם הפעם זאת תהיה אישה (ולא, זה ממש לא מסיבות מיניות).

חיכיתי כמה דקות נוספות (שגם הן הרגישו כמו נצח), ואז כמו לא האמנתי למראה עיני.

את מי אני רואה בפינת ההמתנה של חדר המיון, אם לא את מנהלת המחלקה של האשפוז יום? זו שרק יום קודם לכן "זרקה" את האחריות מעליה, והעבירה את הטפסים שלי למרפאה במקום למחלקה שלה.
טוב, היא לא השתנתה במאומה; אפילו שלום היא לא טרחה להגיד לי (ואין לי ספק שהיא זיהתה אותי).

היא נכנסה לחדר של הפסיכיאטר, ולאחר שציחקקה איתו על כמה שהחיים של שניהם יפים ומושלמים, יצאה משם - שוב ללא לזרוק אף מילה אחת לכיווני.

לא אירוע חיובי להתחיל איתו בדיקה במיון.
אבל בעצם - זה לא שינה יותר מדי; גם ככה הייתי על הקצה של הקצה, ואותו מצב רגשי שביר כל כך, נתן את אותותיו בבדיקה הפסיכיאטרית של הרופא התורן, שהתבצעה כמה דקות לאחר מכן.

טוב, אז זה בהחלט היה רופא גבר, וזה כבר גרם לי להרגיש לא בנוח.
פחדתי ממנו, מהתגובות שלו, מהכוח הפיזי שלו, מהאגרסיביות שאיכשהו הצלחתי לזהות על פניו.

אבל למזלי, אותו רופא היה ההפך הגמור ממה שדמיינתי.

ישבתי מולו, רועד מכף רגל ועד ראש, וסיפרתי לו מה הביא אותי למיון באותו יום.

סיפרתי לו על הפסיכולוגית שלא מוכנה לטפל בי.
סיפרתי לו על הפסיכיאטר שלא מוכן לטפל בי.

אה, כן - וסיפרתי לו על עוד משהו: על האובדנות.

הוא שאל אותי כמה אשפוזים היו לי מאז שהגעתי להוסטל, וכאשר נקבתי במספר '7', הוא כמו לא האמין למשמע אוזניו, והיה בהלם גמור (ועוד חיסרתי אשפוז אחד או שניים... או יותר). אפילו לא טרחתי להגיד לו שרק השנה הייתי מאושפז 5 פעמים...

אמרתי לו שאני נואש לעזרה, ולא מסוגל לחכות עד שיקבלו אותי לטיפול במרפאה של אותו בית חולים.

"אמרו לי... אמרו לי שזה יכול לקחת גם חודשים", אמרתי לו, בוכה ורועד כולי.
"לא, לא, לא" - הוא אמר בביטחון מלטף שלא הותיר מקום לספק; "במקרה שלך, זה ייקח הרבה פחות מזה".

ואז הוא התייחס למקרה שעמד מולו - פשוטו כמשמעו.

"תראה", הוא אמר, "אתה יושב כאן כולך רועד ורוטט, אני רואה שהמצוקה שלך היא מאוד גדולה... אתה נראה כמו חילזון שלקחו לו את הקונכייה...".

וואו, איזה דימוי מדהים (והוא כל כך מתאים לכינוי שלי כאן...).

הוא שאל אותי מדוע עזבתי את ההוסטל, ואמר שנראה לו שאני זקוק למסגרת עוטפת ותומכת, כזו שתשגיח עלי במשך כל שעות היממה, 7 ימים בשבוע.
הוא אמר שהוא יכול בהחלט "לזרוק" אותי למחלקה סגורה עם אובדנות ברמה כל כך גבוהה, אבל מיהר להסתייג, וציין שחבל לו לוותר על החלק הבריא והמתפקד שבי, שבוודאי לא יבוא לידי ביטוי בין 4 קירות ושלל אנשי צוות. זה נגע לי ללב, הוא באמת היה מיוחד...

אחרי שהוא סיים עם השאלות הפרקטיות, הוא התחיל לדבר איתי קצת "מעבר", וממש דיבר איתי "בגובה העיניים".

הוא שאל אותי מה אני אוהב לעשות, וכשאמרתי לו איזה סגנון מוזיקה אני אוהב, הוא אפילו התבדח איתי קלות, ולמרבה ההפתעה - הצליח להעלות חיוך קל על פני. ובאותו יום כל כך אומלל - זאת בהחלט לא הייתה משימה פשוטה...

הוא אמר שהוא יכתוב מכתב לצוות המרפאה, ובפעם הראשונה בחיי - הוא שאל אותי האם אני מעוניין להישאר בחדר בזמן שהוא כותב את המכתב, אני שאני מעדיף לחכות בחוץ. זה אולי נשמע כמו דבר זניח, אבל כל הרופאים שהייתי אצלם אמרו לי לחכות בחוץ בזמן שהם כותבים את המכתב, ועצם זה שהוא איפשר לי לחכות בסביבה בטוחה ומוגנת - בנוכחות שלו - כבר מראה עד כמה הוא שונה משאר הרופאים שפגשתי.

עם זאת, לא ממש הרגשתי בנוח לבכות מולו, ואחרי כמה דקות בודדות - כשהוא עדיין כותב את המכתב - יצאתי מהחדר, והתיישבתי בפינת ההמתנה, עדיין בוכה ללא שליטה.

הוא חזר אחרי כמה דקות, עם המכתב ביד (וגם עם המכתבים שאני בעצמי הבאתי, כלומר, המכתב מהפסיכולוגית והמכתב מהפסיכיאטר), והמשיך להפתיע אותי, כשהוא שאל האם אני יודע היכן המרפאה נמצאת.

למרות שמעולם לא ביקרתי שם, הייתה לי תמונה מעורפלת היכן המרפאה נמצאת, ועם זאת - בגלל שכל כך התרגשתי מהנוכחות שלו - אמרתי לו שאינני יודע, והוא הציע ללוות אותי לשם (!).

כן, רופא פסיכיאטר מלווה מטופל, ומראה לו בדיוק לאן הוא צריך ללכת.
כן, ליוו אותי בעבר אנשי צוות רבים למקומות אליהם הייתי צריך להגיע, אבל תמיד היו אלה אחים, או שאר אנשי צוות זוטרים יחסית. אף פעם זה לא היה הפסיכיאטר עצמו.

אולי כן יש אנשים טובים במערכת הזאת, למרות הכל?



לפני שנכנסתי למרפאה, לקחתי לי כמה דקות לנשום, ולנסות לנוח.
היה זה בחצר של אותו מוסד פסיכיאטרי, והיה כל כך שליו שם, כמו לא מרמז במאומה איזה סערות מתחוללות בין כתלי המקום עצמו...
הניגוד הזה הדהים אותי.

פתחתי את המכתב שהפסיכיאטר כתב, וניסיתי לקרוא אותו. אבל מרוב לחץ, כל המילים התבלבלו לי, והדבר היחיד שהצלחתי לקלוט משם היה המילה "דחוף!" (כן - עם סימן קריאה), בכתב יד.

נכנסתי למרפאה, ונתתי למזכירה את כל הניירת שהייתה לי, כולל המכתב מאותו פסיכיאטר.

היא אמרה לי שיקראו לי, והורתה לי לשבת ולחכות בינתיים.

בערך חצי שעה אחר כך, קראה לי המזכירה האחראית, וכשכל הניירת בידה - היא שאלה אותי בטון קצת מוזר: "אז מה הביא אותך למיון היום?". רגע - את לא אמורה לדעת את זה בעצמך אחרי שקראת את כל החומר שנתתי לך?

לחוץ ומוטרד מהמעמד של שיחה באמצע המסדרון של המרפאה, ניסיתי לענות לה ש"פשוט ניסיתי לזרז דברים", ואחרי עוד מספר חילופי דברים בינינו - היא אמרה לי שהיא זוכרת אותי משיחת טלפון קצרה שקיימנו כמה ימים לפני כן.

"תחכה, תכף מנהל המרפאה יצא מישיבה, ואז הוא ידאג שמישהו יראה אותך", היא אמרה לי בטון נחמד במיוחד.

רגע - אז את טובה או רעה?



חזרתי להתיישב באותה פינת המתנה, כשאני עדיין לא מסוגל להפסיק לבכות.
ניסיתי להתקשר לפסיכולוגית שלי, כדי לעדכן אותה מה קורה, אבל היא לא ענתה.

ואז - פשוט חיכיתי.

יש לציין שהפסיכיאטר שנתן לי את המכתב אמר לי לצאת מהמרפאה לפחות כשיש לי תור מסודר, אבל צוות המרפאה התעקש לדבר איתי עוד באותו יום, ואני בהחלט הייתי מוכן לחכות לשם כך.



אחרי בערך שעתיים של המתנה, קראה לי רופאה צעירה ונחמדה, וסוף סוף הרגשתי שמישהו שומע אותי (למרות שגם הפסיכיאטר במיון שמע אותי היטב, אלא שהוא היה רק גורם מפנה, ולא גורם מטפל של ממש).

הייתי אז כל כך נסער, שאת רוב השיחה איתה אני לא ממש זוכר.
היא הייתה עסוקה בעיקר בלקרוא את המכתב שהפסיכיאטר במיון כתב, ובין לבין, שאלה אותי לגבי המצב שלי.

כואב לי וקשה לי לשחזר את תוכן השיחה איתה.

היא שאלה אותי מה בכל זאת הביא אותי למיון דווקא באותו בוקר, ושאלה האם אני חושב שיש לזה קשר לעובדה שעזבתי את ההוסטל.

"כן, יכול להיות שהמעבר משפיע"; "אבל..." - המשכתי להגיד לה - "גם בהוסטל היו לי אשפוזים רבים מספור, וגם שם לא הרגשתי טוב...".

"אני מרגיש שיש משהו מעבר מזה, מן כאב נפשי חד ועוצמתי, כזה שלא מרפה אפילו לרגע אחד; כזה שרק גורם לי עוד יותר לרצות למות; כזה שבאמת ובתמים, אינני יודע את הסיבה לקיומו".

והלוואי שמישהו באמת יגיד לי מה הסיבה של הכאב הזה, למה הוא לא מרפה ממני, ולאן נעלמו מעט הרגעים הבודדים בעבר שלי, בהם עוד איכשהו הרגשתי טוב יחסית...

אבל כמובן שבמסגרת של שיחת היכרות ראשונית, היא לא יכלה לתת לי את התשובות הללו, ובינתיים - הכאב ממשיך לא להרפות...

עם זאת, היא הייתה מאוד נחמדה, והיה נראה שהיא מתייחסת למקרה שלי ברצינות מרובה.

היא אמרה לי שבדרך כלל, הליך הקליטה לטיפול במרפאה יכול לארוך כמה חודשים, אבל במקרה שלי - הם ינסו לזרז את זה כמה שרק אפשר.
היא קבעה לי תור אצלה לעוד שבועיים בדיוק, ואני - מצידי - מיהרתי להתחייב לכך שאני לא אפגע בעצמי.

היא עוד הספיקה להגיד לי שהיא "רואה שאני סובל מאוד, אין ספק...", וציינה שתשתדל לסדר לי גם שיחות שבועיות עם פסיכולוגית בהקדם האפשרי.

היא נתנה לי פתק קטן, עם התאריך והשעה של התור, ואמרה לי לגשת איתו למזכירה, ולבקש שיכניסו אותי למערכת.

נפרדתי ממנה לשלום, ותהיתי לי האם זה בעצם כבר המלאך השני שאני פוגש היום; היא הייתה כל כך נחמדה ומושלמת, כל מה שאני רק יכול לחלום להיות...
אחרי כל כך הרבה שנים של טיפול, אני ממשיך להתייחס לאנשים בתור "הכל או כלום" ("שחור או לבן", אם תרצו), ולצערי, לא נראה לי שזה אי פעם ישתנה (והלוואי שאני טועה בכך...).



יצאתי משטח בית החולים, והלכתי לתחנת האוטובוס הקרובה, עם תחושה מסוימת של הקלה.
נכון, לא קיבלתי את האשפוז יום שכל כך רציתי, אבל אם ככה מנהלת המחלקה מתייחסת (או יותר נכון, לא מתייחסת) אלי, הרי שאני לא זקוק לטובות שלה, ואני אמצא את הטיפול שלי במקום אחר, גם אם זה ייקח קצת יותר זמן (ופתאום אני מבין עד כמה כן נפגעתי מאותה מנהלת מחלקה כשהיא פשוט התעלמה ממני באופן כל כך גורף...).

סוף כל סוף, מישהו שמע את התחינות הנואשות שלי לקבלת עזרה.
סוף כל סוף, אני על מסלול מסוים, גם אם הוא עלול לקחת יותר זמן.

האור בקצה המנהרה? הלוואי...



ביום שלמחרת (שזה בעצם אתמול), הצלחתי להגיע למפעל המוגן, והיה לי בסדר שם, אפילו בסדר גמור.
אני שמח שמצאתי מפעל מוגן טוב יחסית, זה בהחלט מרכיב משמעותי בחיים שלי (למרות שעות העבודה המועטות; זה הכי הרבה שאני מסוגל לו כרגע...).

עם זאת, בשל לילה הזוי במיוחד שעברתי אתמול - היום לא הצלחתי להגיע למפעל המוגן (לצערי), אבל על כך אני אכתוב בהזדמנות אחרת.

אני מקווה מאוד שאצליח לשרוד את השבועיים הקרובים עד השיחה עם הפסיכיאטרית, ומי יודע - אולי סוף כל סוף דברים יתחילו להשתפר.

היו שלום, קוראים יקרים.
2 תגובות
בלוגר או וורדפרס?
12/12/2017 17:30
חַשׂוּף
טוב, אז הספקתי לפתוח כאן בלוג, ולכתוב 4 פוסטים (לא כולל הפוסט הזה), אבל אז נתקלתי בוורדפרס, והתחלתי לעשות קצת חושבים.

ובכן, מסתבר שבוורדפרס אפשר "לייבא" את כל הפוסטים מישראבלוג, כולל התגובות - כמעט אחד לאחד, עם התאריכים המקוריים בהם הפוסטים נכתבו (!). מה שיוצא בפועל, זה אתר שדומה מאוד לישראבלוג (כל אחד והבלוג שלו), רק שנראה קצת שונה, ולדעתי אפילו יותר מקצועי ומרשים (למרות שקצת עמוס בפרטים).

איך הגעתי לזה? ובכן, קראתי את הפוסט הזה, ובעזרת המדריך המפורט שנמצא שם, העליתי את כל התוכן של הבלוג שלי לוורדפרס.

כאילו שהתחלתי לכתוב בוורדפרדס לפני 12 וחצי שנים - ככה זה נראה.

הכל עדיין מאוד ראשוני, רק נתתי שם ותיאור לבלוג, עוד לא כתבתי פוסט של ממש (מעבר לכמעט 900 פוסטים שיש בארכיון, ולא האמנתי שהם יישארו איתי...).

אבל... כפי שאתם יכולים לראות, כל הארכיון כולו שמור שם, עם התאריכים המקוריים והתגובות - כמעט כאילו שהבלוג שלי לא נמחק מעולם...

מה גם שהממשק של וורדפרס נראה יותר מקצועי ומרשים, למרות שהוא קצת עמוס בפרטים - עושה רושם שהוא כולל יותר אפשרויות מאשר כאן.

ואני לא רוצה לנבא רעות (באמת שלא), אבל עוד עושה רושם שוורדפרס יישאר קיים לטווח יותר ארוך (ואני באמת אומר את זה מתוך כאב ודאגה שלי (ואולי רק שלי), ולא כי אני רוצה להפחיד, חס וחלילה).

אז ראשית כל, אני ממליץ (בחום!) לכולם לקרוא את הפוסט של ג'יין, ולהבין במה מדובר ואיך בדיוק עושים את זה. גם אם תחליטו לכתוב כאן ולא בוורדפרס, ייבוא של הפוסטים לשם נראה הרבה יותר טוב והרבה יותר נוח מאשר גיבוי שלהם בוורד, ומאפשר גם לאחרים לקרוא את הפוסטים שלכם. זה נותן לכם להמשיך בדיוק מאותה נקודה בה עצרתם בפוסט הקודם בישרא בלוג, רק בלי כל הקוראים והקהילה (המיוחדת) של ישרא בלוג (למרות שאפשר לשלוח מייל עם הכתובת החדשה למי שרשום לקבלת עדכונים).

ועכשיו אני שואל את עצמי: להמשיך לכתוב כאן, או לעבור (שזה בעצם סוג של חזרה, אל כ-ל הפוסטים שכתבתי אי פעם...) לוורדפרס? אנשים אהובים ויקרים כבר פתחו בלוגים אחרים, חלקם כאן וחלקם בוורדפרס, ואני לא ממש יודע באיזו דרך לבחור...

אני מודה: הרבה יותר מפתה אותי להמשיך בוורדפרס, עם כל הפוסטים שכתבתי והתגובות שקיבלתי לאורך השנים - הכל מסודר לפי תאריך, ממש כאילו ישרא בלוג לא נסגר מעולם...
מצד שני, אם אני אהיה בוורדפרס, יהיה לי קצת יותר קשה לעקוב אחרי הבלוגים שנכתבים כאן.

כך או כך, אני חייב לציין שאחרי שקראתי את הפוסט של ג'יין (וסליחה שאני מזכיר אותו כבר פעם שלישית, פשוט ממש התלהבתי ממנו ומהאפשרות הזאת שבכלל לא ידעתי שהיא קיימת), הסגירה של ישראבלוג מרגישה לי פחות מרירה, ובמידה מסוימת - אפילו מרעננת קצת.

התהליך של הייבוא של הפוסטים אולי נשמע מסובך, אבל הוא מאוד פשוט, ולי הוא לקח בערך חצי שעה בסך הכל (ולדעתי זה לגמרי שווה את זה).

אז עכשיו רק נותר לי להחליט... בלוגר או וורדפרס?
או אולי שניהם ביחד?

אשמח לשמוע את דעתכם בתגובות, ואם מישהו רוצה עזרה בייבוא של הפוסטים לוורדפרס - רק שיגיד (למרות שג'יין הסבירה את זה מצויין).

אתמול עבר עלי יום מעניין אבל אני אכתוב עליו בפעם אחרת.

ערב נעים לכולם.

עריכה: הספקתי לכתוב פוסט ראשון בוורדפרס. מוכרח לציין שזה נראה יותר נוח מכאן. נראה מה יהיה בהמשך...

עריכה נוספת: אחרי שנרגעתי קצת מאופריית וורדפרס (פשוטו כמשמעו), הגעתי למסקנה שבעצם זה לא ממש משנה במה אני אבחר.
החיים שלי יישארו דפוקים, אני אמשיך להיות אובדני וכואב 24/7, והפגישה עם הפסיכיאטרית בעוד שבועיים (במסגרת שטרם הספקתי לכתוב עליה) נראית לי כ"כ רחוקה.

וכרגע אני "מת" לכתוב אבל לא יודע איפה, וזה מציף אותי עוד יותר.

די, נמאס לי.

בבקשה שהכאב והאובדנות יפסיקו.
בבקשה ):
19 תגובות
« הקודם 1 2 3 הבא »